"קמתי בבוקר והשמש זורחת" היה אחד המשפטים שרבים מחבריה ואוהביה של מינה ז"ל זוכרים ממנה. זו היתה מינה. מלאת אופטימיות, שמחה, אהבה, אישה המהווה חוט שמחבר ומהווה את עמוד השדרה של משפחתה ושל חוג חבריה.

מינה ויצנר לבית שומר נולדה ב- 20.11.51 בבית החולים אלישע בחיפה במשקל 4.040 ק"ג, להוריה אריה ואטקה ז"ל, לאחיה אשר שומר ז"ל וליצחק שומר. מינה היתה הילדה הקטנה במשפחה.

בשנותיה הראשונות גדלה מינה ברחוב ארלוזורוב בהדר, ולמדה בבתי הספר ליאו בק ובית הספר חוגים.
באחד מיומניה ניתן להבחין כבר אז באישיותה החזקה והמיוחדת, כאשר בפתח היומן האישי שלה היא כותבת בכתב ידה, בגיל 8 בלבד: "אין דבר העומד בפני הרצון".

מינה היתה חברה בתנועת הנוער "הצופים" ובשנות נערותה היתה גם פעילה בגדנ"ע.

בשנת 1969 הכירה את בעלה לעתיד צבי לבית ויצנר, כמובן היה זה "שידוך" כמיטב המסורת הפולנית של משפחות שומר-ויצנר.
כבר אחרי שלושה חודשים צביקה הציע למינה נישואים, זה קרה במהלך סרט רומנטי בקולנוע רון ברחוב החלוץ בחיפה.
"נו מה דעתך שגם אנחנו נתחתן?” שאלה צביקה בפשטות,
"נו בוא נתחתן" ענתה מינה בדרכה המיוחדת שאפיינה אותה לאורך כל חייה.
מעשית, אמיתית, בלי זיופים, ועם אופי מיוחד וחזק, מתובל בהרבה אהבה וחן.

ב- 1971 הם נישאו במלון ציון בחיפה, שנתיים לאחר מכן נולד בן הבכור ירון, ולאחריו נולדו איל (בשנת 1976) וגיל (בשנת 1981).

לאחר שירותה הצבאי השתלבה מינה בעסק המשפחתי- חברת חבמ"ל.
חבמ"ל הינו המפעל המשפחתי שהוקם ע"י אביה, אריה שומר, ומינה החלה לעבוד בהנהלת החשבונות, והמשיכה לאורך שנים ארוכות בחברה כשהיא עוסקת בניהול הכספי על כל צדדיו.

בגיל יחסית צעיר (30) היא חלתה בפעם הראשונה בסרטן, כשהיא מטופלת בשלושה ילדים צעירים מאוד (הצעיר בן 6 חודשים בלבד).
כשהתגלה הסרטן, ביקשו אנשי המחלקה בבית החולים לתמוך במינה ובצביקה ולהדריך אותם כיצד להתמודד נפשית עם המחלה והשלכותיה, אבל שניהם ידעו את עוצמת הקשר ביניהם: “המשברים האלה קטנים לעומת הקשר שיש בינינו", הסביר צביקה לסובבים אותו. “קטן עלי", אמרה מינה, משפט שליווה אותה שנים רבות.

ההתמודדויות של השניים לאורך השנים יצקו מערכת זוגית חזקה, תומכת ומכבדת: "אהבה, חברות וכבוד הדדי" אמרו השניים.

"משפחה שלי" היא היתה אומרת כשהיא מתכוונת לכל מילה. זה היה הקן המשפחתי שלה- צביקה, ירון איל וגיל, ומאוחר יותר גם "הבנות שלי" שירי ושירה.
מינה ידעה לחבר את המשפחה יחדיו ועשתה זאת, כמו תמיד, בצורה בלתי אמצעית, ישירה, חמה ואמיתית. כולם היו ילדיה, כל חברותיה היו משפחתה.
בת של חברה מסיימת קורס קצינים? “אוי, בדיוק צביקה ואני בחופש, נאסוף אותך במכונית שלנו!" היתה מינה אומרת, וברגע אחד מפנה את זמנה בשביל החברה. וזוהי רק דוגמא אחת מיני רבות.
החום הרב שנבע מעיניה ומאישיותה השפיע וחיבר גם את חברותיה סביבה. היא היתה האישה איתה באים להתייעץ, לשמוע שלוש מילים שיפתרו את הכל, משפטים נוקבים וחדים, או "קטן עליך". לחברותיה הטובות היא היתה קוראת "אחיות שלי".
כשבחברת אנשים צביקה היה אומר את דעתו בצורה חסרת טאקט לטעמה של מינה, היא ידעה לומר לו : “צביקלה, נכון מחר לא ירד גשם?” ובתרגום חופשי: תעביר נושא…
זוהי היתה הדרך של מינה, בצורה של אסרטיביות, כבוד והומור לומר את שלה לבעלה ולקרוביה.
וכזאת היא היתה- דעתנית, יודעת לשים את הדברים על השולחן אבל עם חן, לפרגן לאחרים מכל הלב, לחבק במבט ובמגע, כשכולם סביבה יודעים שהיא תמיד מחפשת את הטוב.

“צרות באות לבד, שמחות צריך לעשות”, נהגה מינה לומר, ויישמה את שאמרה. היא היתה הרוח החיה והדבק המאחד בין בני משפחתה ובין אנשים רבים. העוצמה שנבעה מעיניה השפיעה רבות על הסובבים אותה, והעניקה להם כוח, השראה, וחום שמגיעים עטופים בשיער אסוף בקוקו מתוח ועיניים מלאות משמעות.

במאי 2008 התגלה בגופה של מינה שוב הסרטן, הפעם במלוא עוצמתו, ולאחר כחודש היא נפטרה, כשהיא מותירה אחריה אב, בעל, 3 בנים, 2 כלות ונכד, בני משפחה ומאות חברים ואוהבים.

אז כן מינה יקירה ואהובה, קמנו בבוקר והשמש זורחת. אבל בלעדייך, זה לא אותו בוקר, וזו גם לא אותה שמש.
את חסרה בכל בוקר, בכל אירוע, בכל החלטה- את פשוט חסרה !
תודה! על שהיית מי שאת לכל אחד ואחת מאיתנו בדרכך היא.

יהי זכרך ברוך לעד.